מלול ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

החלטה

בפני שתי בקשות למחיקת התביעה, האחת הוגשה על ידי הנתבע 1 (להלן: "הבנק") והשנייה על ידי נתבע 2 , אחיו של התובע, (להלן: "יצחק מלול/נתבע 2") שהינו גם צד ג', בהתאם להודעת צד ג' אשר הגיש כנגדו הבנק.

התובע הגיש תביעה זו כנגד הבנק ואחיו, ועותר לחייבם לשלם לו סכומי כסף בגין נזקים שנגרמו לו עקב משיכת כספים מחשבונו שנוהל בבנק על ידי נתבע 2 בטענה, שהאחרון משך כספים מחשבון התובע לצרכיו האישיים ללא הרשאה.

1. טענות הבנק בבקשה לסילוק התביעה

א. התיישנות

הבנק טוען להתיישנות התביעה כיוון שכל טענות התביעה מתבססות על טענה למשיכת כספים שלא כדין על ידי יצחק מלול בשנת 1993, (ביום 20.9.93) לפני כעשרים שנה ומשחל חלפה תקופת ההתיישנות. טוען הבנק, כי טענת המשיכה שלא כדין מוכחשת לחלוטין וכי בהתאם לטענות התובע כל העובדות הרלוונטיות היו ידועות לתובע כבר בשנת 1993 (כך בסעיף 16 לכתב התביעה) והוא לא מצא לנכון לפנות בעניין זה אל הבנק לפני שנת 2006. התובע אף טוען בכתב התביעה, כי החל משנת 1994 פנה אל הבנק בניסיון לברר פרטים בנוגע למשיכת הכספים מחשבונו ביום 20.9.93, חשבון שנסגר ביום 12.8.93.

יתרה מכך, טוען התובע, כי אין מחלוקת שלפחות בשנת 1994 כבר ידע התובע אודות העבודות שבבסיס תביעתו, וזאת בהתאם למכתבו מיום 14.7.94 בו התייחס למשיכת הכספים הנטענת על ידו והמוכחשת על ידי הבנק ואף ביקש לבטל את פעולת המשיכה ולזכות את חשבון אחיו בסכום של 100,000$.

לטענת הבנק, מכתב התובע בו הוא ביטל את יפויי הכוח שנתן לאחיו, נתבע 2, התקבל בבנק רק ביום 28.9.93 ומכתב התובע מיום 14.7.94 מהווה ראייה לכך שהתובע ידע בזמן אמת אודות משיכת הכספים נשוא תביעה זו. מכיוון שמכתב התובע בו ביטל את יפויי הכוח נתן לנתבע 2 נתקבל בבנק רק ביום 28.9.93, הרי במועד משיכת הכספים, נשוא תביעה זו, - 15.9.93 היה בידי נתבע 2 יפויי כוח תקף מאת התובע ועל פיו בוצעה משיכת הכספים.

למרות כל אלה, כך הבנק, לא פנה התובע בעניין משיכת הכספים אל הבנק עד לחודש אוגוסט 2006.

טוען הבנק, כי טענות התובע לפיהן נודע לו על תרמית הבנק רק בשנת 2005 הן בבחינת הכפשת הבנק והן טענות בעלמא וניסיון לחמוק מטענת ההתיישנות. טוען הבנק כי אין ולא הייתה כל תרמית וכי לא נתגלו לתובע כל מסמכים חדשים וכי כל העובדות היו ידועות לו כבר בשנת 1994 במועד בו נפתח החשבון ל שם ילדי התובע.

עוד טוען הבנק, כי התובע יכול היה לדעת בזמן אמת את כל הנתונים והעובדות שבסיס התביעה, אך הוא ישן על זכויותיו. זאת כיוון שכבר ביום 19.9.93 הודיעה נציגת הבנק, גס' יהודית ורמוס, לתובע מפורשת, כי נתבע 2 נתן הוראה להעביר סך 128,000$ מחשבון התובע לחשבון נתבע 2. כך עולה מתרשומת של שיחת טלפון מיום 19.9.93. (נספח ג' לבקשת הבנק).

הבנק אף טוען, כי התובע לא יכול לטעון כי לא יכול היה לדעת אודות מצב חשבונו ומשיכת הכספים, כיוון שגם לאחר שביטל את יפויי הכוח שנתן לאחיו, הורה לבנק לשלוח אל כתובת מגורי אחיו את דיווחי הבנק ואף לא שינה כתובת זו למסירת מסמכי הבנק עבורו במשך שנים רבות.

עוד טוען הבנק בתמיכה לכך שהתובע ידע בזמן אמת את מצב חשבונו ואודות משיכת הכספים, כי מספר ימים לאחר משיכת הכספים נשוא תביעה זו, נפתח חשבון על שם ילדי התובע ולשם הועברו כספי חשבונו. הכתובת שנמסרה למשלוח דיווחי הבנק, הייתה כתובת התובע בארצות הברית, כך שהתובע ידע אודות משיכת הכספים.

יתרה מכך, כך הבנק, במכתב התובע אל הבנק מיום 15.8.06 הוא מציין את פעולת משיכת הכספים מיום 15.9.93 וטוען כי במשך כל אותן שנים ניסה לפתור את חילוקי הדעות עם אחיו – נתבע 2 ללא הצלחה.

ב. טענת העדר עילה ויריבות

טוען הבנק, כי יש לסלק את התביעה כנגדו בהעדר עילה ויריבות, וכי התביעה הוגשה כנגדו כבעל "הכיס העמוק". בנוסף, האחריות למשיכת הכספים מחשבון התובע מוטלת על נתבע 2 – יצחק מלול ו/או על התובע אשר התיר לנתבע 2 לפעול בחשבונו.

לטענת הנק, נתבע 2 פעל בחשבון התובע על פי יפויי כוח בלתי מוגבל שנתן לו התובע, ויפויי כוח זה היה קיים בחשבון התובע, במסגרת הסכם נאמנות עליו חתם התובע עם החברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בשנת 1989.

2. טענות יצחק מלול בבקשתו לדחיית התביעה

א. התיישנות

לעניין ההתיישנות טוען נתבע 2 כי טענות התובע הינן להעברת 128,000$ שהעביר נתבע 2 מחשבון התובע ביום 15.9.93. לטענת נתבע 2, הוא והתובע כאחים, ערכו התחשבנות ממנה עלה בברור כי התובע חייב לו 128,900$ . לאחר דין ודברים בין השניים לגבי אופן תשלום החוב, ולאחר שנתבע 2 דרש את כספו באופן מיידי, שלח התובע לנתבע 2 בכתב ידו הוראה לחיוב חשבונו בסך 100,000$ (נספח ב' לבקשת יצחק מלול), שלטענת נתבע 2 מהווה יפויי כוח לקבל את כספו.